כשהייתי מטיילת בחוץ עם אבי או עם סבי, אף פעם לא הרשו לי לעצור לייד התקהלויות ציבוריות. היו הרבה מצעדים צבאיים, ותמיד השתדלת לא להיתקל בהם, ובכלל למשוך כמה שפחות תשומת לב. יום אחד חזרה אמי הביתה, וסיפרה לנו שמכריחים את היהודים לנקות את המדרכות. היא עצמה רק בקושי הצליחה להתחמק. 

כיהודיה לא הרשו לך להיכנס יותר לפארקים, אפילו לא לפראטר. ליזה, הבת של מיכאל ולוטה אייצינגר, הייתה בת 20 ויפה מאוד, וכלל לא נראתה יהודיה. לפני 1938 היינו הולכים לקולנוע ביחד ורואות סרט עם שירלי טמפל – הסרט הראשון שראיתי. למרות שעל היהודים נאסר במפורש לעשות זאת, ליזה הלכה איתי לקרוסלה בפראטר. אני כמובן לא הייתי מודעת כלל לכך שאנחנו עושות משהו אסור! וכולם נשמו לרווחה כשחזרנו הביתה ללא פגע. 

הלכתי לפראטר פעם גם עם אבא ועם בת דודתי אינגה, וגם אז אף אחד לא חשד בנו. פעם אחת אני וסבי הלכנו לאורך השדרה הראשית של הפראטר, ואני זוכרת שרדפו אחרינו. הייתי אז בת חמש. חייתי בתחושת פחד עמומה, אבל מובן מאליו שלא יכולתי להבין את מה שקורה באמת.