בהתחלה אילזה ואני רצינו להגר לפלסטינה. הלכנו למשרד לענייני פלסטינה (שהיה אחראי על השגת אישורי עלייה לארץ), בפינת רחובות מארק אאורל ופורלאוף ברובע הראשון של וינה, ומילאנו את כל המסמכים. לרוע המזל, זה עלה הרבה כסף ולאמא לא נשאר הרבה אחרי כן. הפנסיה שלה הלכה והצטמצמה, ולי לא היה כסף גם. אמי התלוננה על בזבוז הכסף. במשרד הארץ ישראלי אמרו לנו שיש בית ספר חקלאי על יד תל אביב שאליו אנחנו יכולות להירשם.

אחרי שיצאנו מן המשרד, חברתי ואני הלכנו לטיול דרך פארק קטן. גב' מאורר והיינצי באו לקראתנו ואמרו: "לכו מייד למשרד הקהילה היהודית, הם מארגנים משלוח ילדים לאנגליה". זה היה אחרי ה-10 בנובמבר 1938. אמרתי לה: "אין איתי שום ניירות". אבל גב' מאורר כבר הייתה אצל אמא שלי והביאה ממנה את הניירות הדרושים. אמי לא הצטרפה אלינו עקב בעיות הראייה שלה, שנבעו ממחלת הגלאוקומה ממנה סבלה, אשר באותה תקופה עדיין לא פותח הניתוח לריפוייה. גב' מאורר הלכה איתנו למשרד הקהילה ורשמה אותנו לטרנספורט. היה עלינו לעבור בדיקה רפואית, בניסיון למיין את המתאימים לנסיעה.