בשנת 1938 הופקעה חנותו של אבי בתהליך ה'אריזציה, ועלי נאסר להגיע לבית הספר שלי. ב-10 בנובמבר 1938, אחרי ליל הפוגרום, אבי ואחי גוסטל נעצרו. אבי נלקח למעצר בבית-הספר שברחוב קניונגאסה, וכששב הביתה בבוקר שלמחרת, נראה כי שערו הלבין כשלג. גוסטל הועבר למחנה הריכוז בדכאו (בבוואריה).

כיום זה לא מובן כיצד לא ראה אבא אז את המציאות בעיניים פקוחות. אולי כי הם שחררו אותו הביתה שוב. אני גם חושבת שאבא כבר עייף מן התנועה המתמדת. כאיש צעיר הוא נסע ליפן (1899), ואחרי כן חזר לוינה. אולי הוא פשוט לא רצה לעזוב ולהתחיל שוב הכל מהתחלה. מה שקרה היה מזעזע, ואינני חושבת שהורי באמת לא הבינו את חומרת המצב, את האיום על חייהם. אבי אמר פעם, ואני זוכרת זאת במדויק: "מעולם לא עשיתי רע לאדם, ואף אחד לא יעשה לי רע". כך הוא ראה את הדברים. 

ובאשר לאמי, אני חושבת שהיא לא הייתה מרשה לעצמה לעזוב את וינה בלי אמא שלה. אבל הורי כן רצו שאחיי ואני נעזוב, לפחות עד יעבור זעם.