בשנת 1938 נזרק סבי החולה מדירתו. נאסר עליו להתאכסן בבית מלון, נאסרה עליו הישיבה על ספסלים ציבוריים - כיהודי, הכל נאסר עליו. הוא הריח רע כיוון שלא תאפשר לו להתרחץ. אמי כבר קיבלה אישור הגירה לשנחאי, אבל היא אמרה: "אני צריכה לוותר על זה, בשום אופן אינני יכולה להשאיר את אבא לבד במצבו".  היא העבירה את הכרטיס שלה לאחותה, דודה אני, וכך נמלטו אבי ודודה אני לשנחאי ביחד. עד למותו של סבי בינואר 1939 עמדה אמי לצידו בגבורה על אנושית. היא אף הצליחה להביאו לקבורה לצד דוד ארתור, בנו, סמוך לשער הרביעי של בית העלמין המרכזי. 

אחרי שאמי ויתרה על ההזדמנות שלה לברוח לשנחאי, כעת היא כבר לא יכלה לעזוב. היא נראתה כמו נוצריה, ומדי יום היא הלכה למשרדי הקהילה היהודית ואמרה: "בעלי בשנחאי, אני מוכרחה ללכת ולהצטרף אליו".