אני זוכרת היטב את ה-10 בנובמבר 1938. זה היה ביום חמישי. השמיים היו מעוננים, ובערך ב-10 בבוקר מישהו נכנס לכיתה והחל ללחוש באוזנו של המורה. לאחר מכן המורה אמר לנו ללכת הביתה, באומרו שמשהו מתרחש. הורי היו מופתעים משובי המוקדם הביתה. בערך ב-11 פעמון הדלת  צילצל, ואנשי הגסטאפו נכנסו ועצרו את אבי. הם פשוט לקחו אותו.  

משפחות יהודיות נוספות גרו בשכונתנו, ובהן משפחות שוראני וגרשטל שהיו חברים שלנו. אמי, שהייה שבורה ממעצרו של אבי, אמרה: "בואו נלך אליהם וננסה לברר מה מתרחש". הם סיפרו על שמועה לפיה כל הגברים היהודיים עומדים להיאסר. בדרכנו חזרה ראינו שתי מכוניות חונות על יד הבית שלנו. שער העץ בכניסה נופץ, אנשי האס-אה כבר פרצו לבית, וראינו אותם בוזזים את המרפסת ואת החדרים.

הייתה לנו כספת מן הסוג שכבר לא קיים היום, והם ביקשו מאמי את המפתח. לאחר מכן היה עלינו ללכת איתם. הם לקחו אותנו לבית הכנסת. כל הנשים והילדים מויינר-נוישטט נלקחו לשם, וחיפשו אצלם נשק ותכשיטים. הן נאלצו למסור את הכל. זה פשוט נגזל מהן.

גב' גרשטל, אימה של בחברתי טרודה, לא הסכימה לחתום על מסמך הוויתור על הבית שלה, אז הם היכו אותה עד שחתמה. הייתי עדה לכל זה. כשירד הלילה הם הובילו אותנו אל בית הכנסת. הריצפה הייתה מכוסה בקש, והם נתנו לנו כיסויים של ספרי תורה כדי להתכסות בהם. היינו כלואים שם שלושה ימים. לבית הכנסת הייתה חצר ובה שער ברזל לכיוון הרחוב. היו אנשים מחוץ לשערים שהסתכלו, ואנשים מויינר-נוישטט הביטו בהנאה במתרחש בעוד אנו, הילדים היהודים, היינו צריכים לרוץ במעגלים.