הורי הלכו לעתים קרובות לתיאטרון, לאופרה ולקונצרטים. אבי, עם זאת, היה תמיד נרדם. הכל היה יכול להיות מצויין, אלמלא הגיע אדולף היטלר! 

ברחוב הפורצלן הייתה חנות ממתקים שאליה הובילו חמש מדרגות, וכל יום אחרי הלימודים הייתי קונה שם קצת ממתקים. יום אחד הלכתי לשם, כתמיד, שמתי שילינג על הדלפק ולקחתי קצת סוכריות. אבל אז אחת מעובדות החנות סילקה אותי החוצה. חשבתי שזה בצחוק, או שאולי היא חושבת שאני לא רוצה לשלם, אז חזרתי פנימה ואמרתי לה: "יש לי כסף!" אבל היא לקחה אותי לדלת ודחפה אותי במורד המדרגות. כשחזרתי לוינה אחרי המלחמה פגשתי אותה במקרה, והיא אמרה לי שזו כלל לא הייתה אשמתה, ושהיא הייתה מחוייבת לעשות את זה. 

היו לי מריצה ועגלת בובה, ואמי לקחה אותי תמיד לפארק ווטיב, שם שיחקתי עם ילדים אחרים בארגז החול, בעוד האמהות ישבו ביחד ושוחחו. אני זוכרת שיום אחד – זה היה ב-1938 – רציתי לשחק בארגז החול, כרגיל. לפתע התנפלו עלי כמה בנים, ומייד אחריהם הגיעו גם הוריהם. הם רצו להכות אותי וגררו אותי מארגז החול. אמי, שישבה על ספסל, קפצה, תפסה אותי וברחה איתי משם. הייתי מאוד מופתעת ממנה, כי חשבתי שהיא הייתה אמורה להגיד לאנשים האלה שאסור להם להתנהג איתי ככה.