ביום ה-12 במרץ 1938 ראיתי מטוסים רבים, שהאפילו את שמי וינה.

באמצעות המטס ביקשו הנאצים להפגין את עוצמתם, ופרט לכך היה עליהם להעביר לעיר ציוד רב, שיאפשר להם לבצע את משימתם. ברחובות כבר אפשר היה לראות חיילים במדים ונערים עם חולצות 'נוער היטלר'. אלה היו אוסטרים; הגרמנים עצמם טרם הגיעו לוינה. את מבינה, הם לא באו ישירות לוינה, כי הם עוכבו ע"י קהל מריע בדרך לכאן. בהתחלה הוורמכט סיפק לתושבי וינה מזון, באמצעות מטבחי שדה שהוקמו בכיכר הגיבורים.

דירתה של סבתי הפכה למעין מרכז חדשות משפחתי. המשפחה כולה עקבה כל הזמן אחרי האירועים, ובהתחלה לא הייתה כל פניקה. המתח הגיע רק מאוחר יותר, כשפורסמו הצעדים נגד היהודים והחלו תופעות כגון קרצוף רחובות בכפייה, השפלות וביזוי מילולי. שמענו על אנשים שבעטו בהם, שהותקפו או שנלקחו. יחד עם זאת, באותו זמן אנשים עדיין הישלו את עצמם. ידענו שהמצב רציני, אך לא העלינו בדעתנו עד כמה ירחיקו לכת הדברים.

אחד מהצעדים האנטי יהודיים המעטים שחדרו מתחת לסף הכרתי היה שלטי האזהרה שניתלו על הספסלים בגנים הציבוריים – "לארים בלבד", "לא ליהודים" וכו'. לעתים קרובות הייתי הולך עם אמי או עם אחד מבני דודי לפארק והיינו משחקים שם; ועכשיו, לפתע פתאום, לא הרשו לנו עוד לשבת על הספסלים שם.

 כילד, עוד לפני שהנאצים הגיעו, מדים עשו עלי רושם רב. פעם בשבוע הייתי רץ למשרד המלחמה בשטובנרינג כדי לחזות בחילופי המשמרות. אהבתי את הטקסים האלה עם מוזיקת המארש. כאשר הצבא הגרמני צעד לתוך העיר זה היה קצת מפחיד, אבל אלה היו אנשים במדים, והייתה תזמורת צבאית, אז זה מאוד הרשים אותי למרות הכל; אהבתי את זה והייתי רץ מאחוריהם.

את קורסי ההכשרה הציונית נאלצו לבטל, בשלב זה. מקס בק (אביו המאמץ של המרואיין) עבד באותו זמן בקהילה היהודית, ויום אחד הוא הותקף והוכה. אני חושב שזה קרה לייד בית הכנסת בזייטנשטטנגאסה. באותו זמן היו הרבה אנשים שאהבו לחולל מהומות. לייד דירת סבתי מעבר לפינה היו כמה בתי תפילה, ואני לא יודע אם הם הותקפו; אבל כך או אחרת, בשכונה שלנו הסתובבו כל הזמן אנשי 'היטלר יוגנד' ובנות מ'ליגת הנערות הגרמניות'

 תנועת הנערות של המפלגה הנאצית. ב'היטלר יוגנד' היו נערים בלבד.